השבוע כשעברתי על הפרשה כדי ל"צוד" רעיון,
זה היה מהיר.
לא הייתי זקוק לברור ולחפש…

נעצרתי מיד במילה הראשונה בפרשה, "ואתחנן",
המילה שמתארת את התפילות שהתפלל משה רבינו בתחנונים לפני הקב"ה.

השבוע ביום רביעי יחול יום פטירתה של סבתא ע"ה.
סבתא היתה נערה,רק בת 18 כשנשלחה לאשוויץ.
היא שרדה..ויחד עם סבא ז"ל הם הקימו משפחה מתוך האפר.
אחד מהזכרונות החזקים שעומד מול עיניי,זה אותי ,ילד צעיר שאוהב ללכת לסבתא בשבת,
עומד ומתבונן כיצד היא מוזילה דמעות בהדלקת נרות,שפתיה לוחשות תפילה ועיניה מכוסות.
אותם שפתים לוחשות לא הסתפקו בהדלקת הנרות,
לאורך כל השבת הייתי "תופס" אותה,
'כשרק שפתיה נעות ',
היא לא היתה מחזיקה ביד סידור או ספר תחינות שמצוי היום בכל בית.
לימים כשבגרתי סיפרה לי אמא שתחי' שסבתא זכרה בע"פ את אותם תחינות שמודפסות היום בספרי התחינות.
היא היתה מתפללת בכל הזדמנות,והכל בע"פ
את כל התפילות והתחינות היא זכרה מבית אבא,מאותם הימים טרם ימי השואה הנוראים.

אתם מבינים ?
לא הייתי זקוק ליותר מהמילה הראשונה בפרשה,
"ואתחנן".

על המילה הזאת דרשו חז"ל, "ואתחנן" בגמטריה 515.
515 תפילות שהתפלל משה לפני הקב"ה כדי שיוכל להיכנס לארץ למרות העונש שקיבל בעקבות הכאת הסלע, עד שאמר לו הקב"ה,
"..רב לך על תוסף דבר אלי עוד בדבר הזה ".

הקב"ה עוצר את משה רבינו אחרי 515 תפילות ולא מאפשר לו להתפלל את התפילה ה 516,
כי היתה חסרה רק עוד תפילה אחת כדי לפעול שיכנס לארץ.

השאלה היא א"כ,מדוע לא עצר אותו הקב"ה לאחר תפילתו הראשונה ?
למה מחכה הקב"ה שיתפלל 515 תפילות ורק לפני התפילה האחרונה אומר לו,"..רב לך אל תוסף.. ?
אם הקב"ה מתכוין לעצור את משה מלהתפלל,כך שלא שיוכל להיכנס לארץ ישראל,
מה הטעם להניח לו להתפלל 515 תפילות,
למה לעצור אותו רק לפני התפילה ה 516 ??

מי שהכיר את סבתא,בשבילו זאת לא היתה קושיה,
כי סבתא ידעה בפשטות שתפילות פועלות,
אם לא היום אז מחר, אם לא בשביל דבר אחד אז בשביל דבר אחר.

הקב"ה לא עוצר את משה עד לרגע האחרון משום שכל אותם 515 תפילות לא שבות ריקם.
גם אם לא יפעלו כדי שיוכל להיכנס לארץ ישראל ,יהיה להם בודאי "שימוש" אחר,
יצטרכו אותם.

"ואתחנן אל ה' בעת ההיא…".
מתי היתה אותה העת ?

ראיתי בשם הרב שמאי גינצבורג הסבר מרתק.

משה רבינו התחיל להתפלל בט"ו באב.
לאחר חטא המרגלים כשגזר הקב"ה על 600,000 האנשים שימותו במדבר,היו בני ישראל חופרים שוחות,כל שנה בערב תשעה באב ונכנסים בפנים.
הם ידעו שחלקם לא ישארו בחיים עד הבוקר.
15,000 אנשים היו מתים מדי שנה בתשעה באב. ( לפי חלוקה של 600,000 ל 40 )
בשנה האחרונה בשנת ה40 כשנכנסו ה 15,000 האחרונים ,הם גילו בבוקר להפתעתם שהם עדיין בחיים.
המחשבה היתה שאולי היתה להם טעות בחשבון הימים ולכך הם המשיכו להיכנס לאותם שוחות ,מידי לילה עד לטו באב.
כשראו את הלבנה מאירה במלוא עוזה והם עדיין בחיים,הבינו שסלח להם הקב"ה.

משה רבינו כשרואה את זה מבין שלמרות שהקב"ה גזר עליו שלא יכנס לארץ ישראל,
עדיין בתפילה של תחנונים לקב"ה אפשר לשנות
ולכן דוקא "בעת ההיא"

אבל מדוע התקבלה דוקא תפילתם של של אותם 15,000 איש האחרונים ??
מדוע במשך 40 שנה ,כל שנה מתו 15,000 איש מבלי שהתקבלה תפילתם ??

במשך 40 שנה בליל תשעה באב כשהתפללו כל אותם האנשים שיזכו לקום בבוקר בריאים ושלמים,
עדיין חלפה בליבם התקוה שגם לולי התפילה יש להם סיכוי,
אחרי הכל הרי ימותו רק 15,000,
מבחינת הסיכוי ההגיוני יתכן שהם לא יהיו אלו שימותו השנה.
אפילו בשנה ה39 שנשארו רק 30,000 שמתוכם ימותו 15,000,עדיין יש סיכוי מציאותי של 50 אחוז.
אבל בשנה האחרונה,בשנת ה40 ,לכל ה15,000 היה ברור שאין להם שום סיכוי הגיוני.
כשהם התפללו מתוך הישענות מוחלטת על הקב"ה ,כשהם הבינו שהסיכוי היחיד הוא רק הקב"ה,
התפילה היתה אחרת.
ואכן..סלח להם הקב"ה.

הרש"ר הירש כותב שלמילה "ואתחנן" יש שני הבטים.
האחד,לבקש לעצמו את מילוי הבקשה
והשני,לעשות את עצמו ראוי למילוי הבקשה.

"המטהר משפיע על עצמו ומטהר את ליבו כדי שיהיה ראוי למילוי בקשתו,וכל זה למדו חכמים מלשון 'אתחנן' שחובה על המתפלל לרכז את כוחות נפשו לפני התפילה כדי 'שתחונן דעתו עליו', כדי שיטהר ליבו ותהיה לו רוח נכונה"

דומה הדבר למי שקונה רהיטים חדשים לביתו,
חייב הוא לפנות את הרהיטים הישנים כדי לתת מקום לחדשים.
תפילת התחנונים היא פינוי הלב מהישענות על סיכויים ארציים,כדי לתת מקום לקב"ה להיכנס,
להישען רק עליו.

אבל…שוב,
לסבתא לא היו הדברים מהווים גילוי חדש,סבתא שעברה את שנות השואה ושתתה מלוא לוגמיה את כוס התרעלה,
הרגישה על בשרה שאין על מי להישען,רק על אבינו שבשמים.
מי שראה אותה לוחשת תפילה ,הרגיש שמדובר בלב פנוי שבו יש מקום רק לבורא עולם.

כשסבתא עלתה לארץ לאחר ששיחררו אותם ממחנה המעצר בקפריסין,היא כבר היתה נשואה.
שם היא התחתנה עם סבא ז"ל.

הם גרו במעברה בחוואסה בחיפה.
סבתא סיפרה שכדי שיהיה משהו לאכול ולהאכיל את הילדה הקטנה שלה ( אמא שלי) היא היתה זקוקה לעבודה.
אבל עבודה קיבל רק מי שהחזיק בפנקס האדום של מפא"י.
כשהיא הגיעה לבקש עבודה,
הציב לה הפקיד תנאי,
" אם תורידי את כיסוי הראש,אתן לך עבודה ".

סבתא לא הססה לרגע,היא הרימה אליו את עיניה,אותם עיניים שראו את הזוועות,אותם עיניים שראו את רב הטבחים מנגלה ימח שמו וזכרו ואמרה,
" את הכיסוי ראש אתה רוצה שאני אוריד בשביל לקבל אוכל ??
מה שמנגלה ימח שמו לא הצליח,לנצח את הרוח היהודית,
אתה חושב שתצליח ?? ?"

היא לא קבלה עבודה, היא המשיכה ללחוש תפילה.
היא המשיכה ללחוש תחנונים,
היא ידעה על בשרה שאין על מי להישען,
רק על אבינו שבשמים.

ויהיו הדברים לעילוי נשמתה.
ת.נ.צ.ב.ה.

===

להערות והארות אשמח גם במייל
[email protected]